חלום צלול עם עץ השיטה במכתש רמון. או השיטה של השיטה…
"בואי!" היא אומרת לי. מושכת חוטים ברשת
כמו ילדה שמשחקת בחוטים של זהב. מבקשת שאשים לב.
"רגע" אני אומרת לה. "אני בפגישה".
היא ממשיכה כמו ילדה…
"נו אז מתי תבואי?"
אני מבטיחה לה שעוד היום.
היא ממשיכה להציק ולמשוך חוטים ברשת. לא מניחה. נגמרה הפגישה.
טוב נו…נוסעת.
הגעתי. שמחה לראותה.
מצלמת אותה. יש לה זוית אחת מחמיאה במיוחד.
זו בה העצה החכמה נראת.
יושבת
מקשיבה
שואלת אותה –
"נו…אז מה השיטה?"
מקשיבה ולא שומעת כלום.
אבל שמחה להיות איתה. לבקר.
ככה באמצע יום שלישי. בליבו של המכתש. איזו זכות.
וחושבת שגם אם לא אלמד כלום זה כבר שמח. להיות פה. שוב.
מודה לה שהביאה אותי לפה.
חושבת שאולי זה היה כל העניין.
קורצת לה שמבינה את הטריק…
ושגאוני ותודה.
ומחליטה להמשיך הלאה, ימינה.
אני תמיד ממשיכה ממנה ימינה.
לכיוון משטח האבן.
מקום העוצמה שמחבר אותי לחלימה. כבר שנים שבמסלול הזה…הוא אהוב עלי.
ואז שומעת את השיטה מאחורי
צועקת כמו וויז משוגעת
"פני שמאלה….!"
מופתעת. תמיד פונה ימינה.
וקולטת פתאום שמשהו בי אפילו לא שם לב
שיש גם אופציה לפנות שמאלה.
מממ…לא סיפרתי לי אפשר.
וגם נראה כמו שכמעט אף אחד לא פנה פה שמאלה…משהו בי מתבלבל לרגע.
ופונה שמאלה.
מייד הלב מתרחב
נרגש לפגוש את המדבר המוכר
בזוית חדשה.
השיטה ממשיכה ללוות אותי בדרך
צועקת לעברי כמו אמא גאה
"יופי! זו השיטה! את מתחילה לתפוס…"
אוקי. מבינה.
לפנות שמאלה במקום בו הורגלתי (ואהבתי) שנים לפנות ימינה.
ככה פשוט.
זו השיטה!
מודה לה על התזכורת. ויוצאת להרפתקאה במסלול חדש. יפיפה. פוגשת אבנים עם סיפורים, שיחי אכילאה ששרים, נמלה נוצצת. ועוד.
אוהבת אותה.
את העצה החכמה הזו.
וכן…
כמה חשוב לדעת שאפשר
לפנות שמאלה.
כל רגע מחדש. בדרך לאמת.
מאחלת לכולנו היום ובכלל
בחלום הערות ובחלום השינ
ה
לפנות שמאלה!!!
דש ואהבה מהמכתש המרגש
נטעלי
