בתוך אוהל, בקרון עץ בלב השקט, בין אדים רכים ונקבוביות בכדי חרס, אנחנו מגדלות פטריות מאכל צבעוניות ומרגשות. הן מגיחות מתוך החושך, הלחות והדממה – פורחות על מצע של קש, קליפות פקאן, תרמילי מורינגה, חמניות, קלחי תירס… ומקבלות מאיתנו: זמן,

אחרי כמעט שלושה עשורים במצפה רמון אהובתי, נטועה עמוק בעורקי המכתש, בביתי הקסום, בלבבות וברפואות, נעניתי לקריאה חדשה – שחרות. זו היתה הפתעה טובה והזמנה להעמיק עוד אל המדבר שאני כל כך אוהבת, לחיות בתוך הטבע הפראי, במרחב של יצירה,

פגשתי אותו במדבר, בנחל פארן, ביום בו השמש היתה בוהקת במיוחד והצל היה מנחם הוא ערבב כמה זרדים של רותם והכין תה עם ריח חזק במיוחד וטוב כזה שלא הכרתי אבל משהו בכל הגוף אמר לקראתו – כן !!! בעיטרן

כשהמסע הוביל אותי לחיים במצפה רמון לפני 27 שנים הרגשתי שהגעתי לאי בודד (ויפיפה) ושאלתי את עצמי – איך אני יכולה לשרת ? מה "האקורד" שאוסיף למקום הזה? שאלתי והנחתי לתשובה לקרות מעצמה… כך למדתי לרקוח תמציות צמחים בשנים הראשונות

קיים תואם הדוק וישיר בין תנודת כדור הארץ (נקראת תהודת שומאן) לבין גלי המוח שלנו. התדר העיקרי המיוצר במוחנו ע"י תהודת כדור הארץ הוא – גלי המוח – אלפא (ובגבול תטא). זהו תדר שמייצר מצב רגיעה ומנוחה. וקשור קשר הדוק

משתפת בתרגיל מופלא לעורר את גוף החלימה (הכפיל האנרגטי שלנו) אני אוהבת לעשות אותו לפני השינה וגם בכלל… תהנו שלב ראשון – ניקוי ומיקוד עצמו עיניים עגנו את המודעות בנשימה ואז התבוננו בלהבה של נר (פיזית או בעיניי רוחכם) שאפו

שושנת המדבר (או ורד יריחו ועוד שמות לה) היא צמח שלנצח מתעורר לתחייה, נפתח ומפיץ זרעים בכל פעם מחדש – כשפוגש מים ונסגר כשמתייבש. יש שושנת מדבר אחת, שאני אוהבת לבקר, מידי פעם, כבר שנים. היא חברה ומורה והשראה גדולה.

"בואי!" היא אומרת לי. מושכת חוטים ברשת כמו ילדה שמשחקת בחוטים של זהב. מבקשת שאשים לב. "רגע" אני אומרת לה. "אני בפגישה". היא ממשיכה כמו ילדה… "נו אז מתי תבואי?" אני מבטיחה לה שעוד היום. היא ממשיכה להציק ולמשוך חוטים ברשת.