עיט

עיט - מעוף הצלילים

העיט חיכה לצליל האחרון, ואז חטף אותו מפיה.

האישה השתעלה. היא הרגישה את המקום המדויק בגרון שבו היה אמור לעבור הצליל. ניסתה שוב. שרה את השורה האחרונה לאט, הגיעה עד אליו, ולא יצא דבר.

מן הצוק שמנגד נשמע הצליל החסר. בקול שלה.

העיט ישב שם, מקורו פתוח מעט.

"תחזיר."

הוא סגר את המקור.

היא הכירה את השיר מילדות. הייתה שרה אותו בדרך אל ראש ההר, מקצרת במקומות התלולים, מושכת את התנועות כשנגמר הטיפוס. למעלה הייתה מסיימת אותו ומקשיבה להד עד שנחלש. זה היה החלק האהוב עליה: להישאר בשקט ולשמוע מה ההר יעשה בקול שלה.

אף פעם לא חסר לה הסוף.

היא לקחה אבן קטנה והקישה בה על הסלע את הקצב של השיר. העיט הטה את ראשו. היא שרה חרישית, כאילו השיר אינו חשוב לה במיוחד. כשהתקרבה לסוף, הצליל יצא ממקורו.

"ידעתי."

היא חייכה אליו. הוא פרש כנפיים ועבר אל זיז גבוה יותר.

"בשביל צליל אחד אתה עושה את כל זה?"

היא הניחה את האבן והחלה לעלות. כשצצה מעבר לרכס, הצליל שלה נשמע שוב, ואחריו קריאה פראית. היא עלתה על קצות האצבעות. העיט התרומם, והיא עקבה אחריו במבט.

הרוח שנגעה בפניה נמשכה פתאום הרחק מעבר לזרועותיה. היא חשה בכובד חדש לצדי הגוף. כשניסתה להרים יד, נעה שם כנף מקופלת. רעד עבר בנוצות הצמודות, מן הכתף עד הקצה שעדיין לא נפתח.

היא הפנתה את הראש. פניה התארכו אל מקור, והשיר שבגרונה נעשה קריאה חדה. רגליה התקצרו, הסלע קרב אל בטנה, וטפרים נאחזו באבן. היא ראתה סדק זעיר בין טפריה, ובאותו מבט את העיט מעל הערוץ, כל נוצה בקצות כנפיו נפרדת מן השמיים.

היא הרימה את שתי כנפיה. הנוצות הארוכות נפתחו כמניפה. משב נכנס תחתיהן, הרים את החזה, והטפרים הרפו מן האבן. הרוח נשאה אותה.

היא השיגה את העיט בתעופה מעל הערוץ. הוא פנה והיא אחריו. קצות הכנפיים נגעו. הוא השמיע את הצליל שלה וצלל אל צל ההר. היא קיפלה מעט את כנפיה וירדה בעקבותיו. הצל חידד פרטים: שורשים חשופים, עורק לבן באבן, שועל שמרים ראש. לפני הקרקע פרשה את הכנפיים במלואן. זרם האויר נשא אותה לאורך המצוק ולמעלה.

מן הגרון שלה פרצה קריאה. היא חזרה עליה, ארוכה יותר.

הם עלו יחד בזרם האוויר החם. מגובה מעופה ראתה איך אותה תנועה מתפתלת בשביל ובנהר הרחוק. בין הפניות שהכירה ברגליה נפתחו עמקים שלא ראתה מעולם. נשימתה של הרוח הגדולה עברה תחת הכנפיים. צל העננים נע על הארץ, גדול משניהם.

הצליל נשמע שוב, מלמעלה.

העיט עלה אל ענן כהה שראשו עוד היה מואר בשמש. האוויר התקרר. היא הקיפה את שפת הענן פעם אחת. הארץ הייתה פתוחה למטה. היא יכלה לשוב אל ההר שלה. מתוך הענן בקע הצליל החסר. היא נכנסה.

הלובן סגר עליה. נוצותיה התמלאו רטיבות. היא לא ראתה את קצות הכנפיים. קראה לעיט, ולא באה תשובה. הלובן האפיר. קול הרעם פתח סדק בחושך, ומתוכו חזר אליה השיר.

השיר כולו, מפיה של ילדה.

הילדה התבלבלה במקום שבו תמיד הייתה מתבלבלת, צחקה והתחילה מחדש. היא הכירה את הצחוק. רצתה להתקרב אליו, וכבר הייתה נמוכה מעל שביל מאובק. הילדה הלכה בו, מדלגת מעל אבנים. כשהגיעה לסוף השיר, הרימה את הראש אל העיט שמעליה וחיכתה.

היא פתחה את מקורה ושרה אל הילדה את הצליל החסר.

הילדה ניסתה לחקות. בכל שאיפה שלה התרחב גם חזה העיט. בפעם השלישית הצליחה, ופניה נפתחו בשמחה. על ברכה הימנית היה גלד קטן, בצורת סהר. היא חשה בו מגרד מתחת לנוצות.

הילדה המשיכה בדרכה.

ריח של מרווה ואבק חם עלה מן האדמה. היא הקיפה את השביל פעם נוספת ופנתה אל ההר. הענן כבר היה מאחוריה. העמק שקע בצל, והפסגות עוד בערו.

היא מצאה את הסלע לפי האבן הקטנה שהשאירה עליו. פרשה את כנפיה לבלום, שלחה את רגליה לפנים ונאחזה בסלע. הכנפיים התקפלו לצדי הגוף.

מראה האבן הקטנה העלה בה את תחושת אחיזתה, את משקלה בין האצבעות. היא הושיטה כנף לעברה. הקצה רעד, ומתוך הנוצות חזר המגע של אצבע באבן. עוד אצבע. כף היד נפתחה ונשענה על הסלע.

המשקל שקע אל כפות רגליה המתרחבות. ברכיה התקפלו, והיא התיישבה. הרוח עוד נגעה באורך הכנפיים שכבר לא היו שם. היא העבירה יד על פניה, מצאה לחי חמה, שפתיים, שיער רטוב.

על הצוק שמנגד עמד העיט.

היא קמה, אספה את האבן ועלתה לזיז גבוה מן המקום שבו שרה תמיד. משם החלה לשיר. כשהגיעה אל הצליל האחרון, הוא יצא חופשי, ארוך מכפי שזכרה. העיט לא פתח את מקורו.

היא הקשיבה לצליל מתרחק בין ההרים. הפעם עלה מתוכה צליל נוסף, ונישא לצדו.

מן הצוק שמנגד נענה לו העיט.

עוד סיפורי עוצמה ומסעות חלימה עם חיות העוצמה נרקמים כאן, ויצטרפו למרחב בהמשך 🤍